המקרה שלפנינו ממחיש את המגמה הכללית של הדין הישראלי להגן על המבוטח. בגלל כוחן של חברות הביטוח, המבוטח נתפס כצד החלש בעסקה. זאת הסיבה שהנטייה היא לצמצם את הדין כלפי הסתייגויות מחבות חברות הביטוח ומהיקף הביטוח.
תאונת עבודה הותירה אצל התובע במקרה זה נכות תמידית בשיעור של 10%. התובע הגיש תביעה לתשלום התגמולים המגיעים לו בגין נכות מתאונה. בתביעתו, התבסס על שתי פוליסות 
שהונפקו לו: שתיהן כוללות כיסוי מסוג "נכות מתאונה". המחלוקת לא נסבה על תשלום התגמולים אלא על חישוב גובהם.
פרטי המקרה וטענות הצדדים
התובע נפגע בתאונת עבודה שהותירה נכות תמידית עקב קרע במיניסקוס המדיאלי של ברך ימין. כאמור, מדובר בנכות צמיתה בשיעור של 10%. המחלוקת נסבה סביב חישוב תגמולי הביטוח בגין הנכות התמידית שנותרה אצל התובע.
לטענת התובע, יש לחשב את התגמולים על ידי הכפלת שיעור הנכות החלקית הצמיתה בסכום הביטוח. כלומר 10% מסכום הפיצויים המקסימאלי עבור נכות של 100%.
לטענת חברת הביטוח, לפי תנאי הפוליסה יש לחשב את שיעור הנכות על ידי הכפלת שיעור הנכות החלקית הצמיתה -10% בשיעור הנכות בגין אובדן מוחלט של רגל אחת – 40%. כלומר, לפי חברת הביטוח יש לחשב 10% נכות משיעור הנכות בגין אובדן רגל אחת בלבד, או במילים אחרות 4% בלבד מסכום הביטוח בגין נכות מתאונה. מתקבלת כאן תוצאה של תשלומי תגמולי ביטוח מופחתים בהרבה.
בסופו של דבר, הסכימה חברת הביטוח לשלם למבוטח 5% מסכום הביטוח, אולם זה תבע ממנה תשלום של 5% נוספים בטענה כי דרך החישוב בה נקטה אינה נכונה ואף אינה מתיישבת עם פרשנות נכונה של תנאי פוליסת הביטוח.
פסיקת בית המשפט
בפסיקתו, התייחס בית המשפט לפוליסה שיש בה ניסוחים הניתנים לפרשנויות שונות. במקרים שכאלו, יעדיף בית המשפט לתת עדיפות לפרשנות נגד המנסח, כלומר חברת הביטוח, פרשנות שבה יש הגנה טובה יותר על האינטרסים של המבוטח. כאן אנו חוזרים לנקודה שהעלנו בתחילה: בגלל כוחן של חברות הביטוח ובגלל שהמבוטח נתפס כצד החלש, מגמת הדין הכללית נוטה להגנת האינטרסים של המבוטח.
מקובל כי פרשנות נגד המנסח, חברת הביטוח במקרה זה, מופעל במקרה של עמימות טקסטואלית או במקרה שבו על הפרשן לבחור באחת משתי משמעויות סבירות או יותר. במקרה כזה, יש להעדיף את הפרשנות הנוחה יותר לצד שלא ניסח את הפוליסה.
בית המשפט התייחס גם לשיטת חישוב הנכות המשוקללת. שיטת חישוב הנכות המשוקללת אמורה למנוע מצב שבו לאדם תקבע נכות בשיעור העולה על 100%. על מנת להמחיש: אם אדם מאבד יד, שבגינה מוענקים לו 50% נכות, רגל שבגינה מוענקים 40% נכות ואגודל ביד שנותרה שבגינו מוענקים 16% נכות, נכותו הכוללת לא תהיה 106% אלא תקבע לפי חישוב משוקלל.
נכות, בהקשר למקרה זה, וכפי שהיא נתפסת אצל "מבוטח סביר" הנה ליקוי או חסר בגוף שניתן למדוד באחוזים. ההנחה היסודית היא כי באדם בריא אין נכות ובריאותו היא השלמות – 100% בריאות. חלוקת גוף האדם לגורמים ואברים וחישוב אחוזי נכות מצטברים עשויה להוביל למצבים אבסורדיים שבהם שיעור הנכות עולה על 100% ולפיכך הונהגה שיטת החישוב המשוקללת.
בפסיקתו, קיבל בית המשפט את שיטת החישוב של התובע. הרציונל לפסיקת בית המשפט נשען על הקביעה כי סייגים שונים לכיסוי ביטוחי בפוליסה יפורשו בצמצום ואילו הענקת הכיסוי של הפוליסה תפורש בהרחבה. לפיכך, יש לאמץ את דרך החישוב המוצעת על ידי התובע.
